גַּם וְגַם וְגַם
כשהיה בכיתה ב’, חזר הקטן שלי יום אחד מבית הספר עם תובנה מרעישה.
“אמא” הוא הכריז “חשבתי עלייך כל השיעור היום”. ” למדנו בתורה על אדם וחווה. על הגירוש מגן עדן”. למדנו שהעונש הנורא שהאיש קיבל הוא שיצטרך לעבוד קשה כל החיים בשביל אוכל. והאישה – הסבירו לנו שלהיות אמא זה גם קשה וגם כואב. חשבתי על זה אמא, שאת קיבלת שני עונשים. את גם עובדת קשה כל כך, וגם אמא.” גם וגם.
הבנתם? מה שלקח לתנועה הפמיניסטית למעלה מ-250 שנה להבין, הבין ילד בן שמונה ברגע אחד.
לִנְשֹׁם
עד הרגע הזה, שבו הגוף “דפק לי ברקס”, לא היה לי האומץ לעשות את מה שכ”כ הרבה שנים ידעתי .
ידעתי ולא חשבתי שזה אפשרי.
ידעתי והדחקתי, כראוי ל”ילדה טובה” שתמיד הייתי, לאישה האחראית שגדלתי להיות.
על ההצלחה שכמעט הרגה אותי, על נשימה, חופש ובחירה בחיים.